אני יושבת שפופה ומרוחה על כסא המשרד, המכנסיים כבר מופשלים מתחת לבטנונת ולוחצים. אני מצמידה גביע יוגורט למצח בשביל לקבל מעט קרירות מרגיעה. לכל מי שמתעניין אני אומרת, "שוב המיגרנות", וזה נכון, אבל זה הרבה מעבר לזה. יש לי בחילה, אבל זאת לא בחילה "רגילה" של מיגרניסטים, זו בחילה של הריון שמצליחה לגרום לכל חלק בגוף שלי להתפתל. זו הרגשה כל כך רעה שגורמת לי לייחל להקאה שתגיע ותשחרר אותי, ולו לרגע. אני לוקחת כדור פרמין וגוררת את עצמי החוצה, האוויר הקר עוזר אבל כשאני חוזרת למשרד ואנשים מתחילים לחמם את ארוחות הצהריים שלהם, הריחות קשים לי ואני שוב מייחלת להעלם ותוהה איזה עוד תרוץ אני יכולה למסור לבוסית כדי לצאת מוקדם. אבל אז אני מבינה שאני לא ממש רוצה לנהוג ומחליקה חזרה לכיסא החורק, מקשיבה לשיחות של עוד שתי הריוניות מתקדמות שעובדות איתי על העייפות והכבדות ומייחלת לרגע שבו אוכל לפחות לחלוק איתן.

ההריון הראשון שלי – לטור הקודם לחצו כאן

אני חוזרת הביתה, משפשפת את האוטו בעמוד בחניון ואת החצי שעה שיש לי לנוח אני מבזבזת בבכי היסטרי. אמא שלי מגיעה, הבחילה לא עוברת, אני עייפה ולא מתאוששת. הקטנה קופצת עלי ואני מצליחה רק לחבק אותה ולהזיל דמעות עד שהוא לוקח אותה ממני ואני מבינה שכדאי שאתאושש ומהר, הכי חשוב לזכור – שזה עובר! בהריון הראשון זה עבר לי כמו שעון בדיוק בסיום הטרימסטר. זה אומר שיש לי רק עוד… שישה שבועות בערך (במקום להתעודד אני שוב בוכה).

אני מתנצלת מראש על הבלוג המבאס הזה, זאת תקופה של אושר ותקופה שחלק בכלל לא מרגישות קושי פיזי, או חוות את זה קצת ולא באופן רציני. ואני שמחה בשבילכן, אבל כמו כל חיי, בזמן שאני עברתיPMS קשה מדי חודש ורב חברותי לא עברו חצי מהייסורים החודשיים, אני מקנאה ומאחלת לביתי שתהיה כמוכן.

אבל למה אף אחת לא ספרה לי את הקטע ההזוי הזה? בתחילת ההריון השני – עוד לפני שהבנת מה קורה ושאת בכלל בהריון – הבטן כבר יוצאת?! בשבוע חמישי הג'ינס התחילו ללחוץ, חשבתי שאני מדמיינת, החלפתי כמה זוגות… ואז הגעתי למסקנה שפשוט השמנתי! אין מה לעשות, כנראה שאכלתי הרבה בחודש האחרון, כי אני זוכרת שרק כמה שבועות אחורה הסתכלתי בשמחה בסרטון שצילמנו וחשבתי שאני נראית די רזה, ופתאום הבטן ובכלל הכל מרגיש נפוח.

הסיבה שלא העזתי לייחס זאת להריון היא שבהריון הראשון, אני די בטוחה שהבטן לא הציצה לפני חודש שלישי. אני אפילו מוצאת כמה תמונות שבהן אני מבליטה אותה החוצה וממש מנסה להיראות בהריון ללא הצלחה. אבל עכשיו, שבוע שביעי פלוס, וגם אם חלק מהמכנסיים עולים עלי, הם צמודים ולא נוחים ובקצב הזה זה עניין של כמה ימים עד שלא יהיה לי מה ללבוש.

החזה מדביק את הבטן, שזה דווקא נחמד. אבל גם אחרי שד"ר גוגל מגלה לי, שכן, זאת מתברר, תופעה מוכרת – בהריון השני הבטן יוצאת במהירות, המוח שלי עדיין מסרב לקבל את הפער מההריון הקודם. אם העובר שלי בגודל דובדבן, אז למה אני כבר נראית אחרת? השינוי המהיר מאוד בגוף מקשה עלי. ידוע שהמוח שלנו משחזר תגובות קודמות ואולי אלו ההורמונים, אבל זה פשוט לא מסתדר לי, עוד לא הבנתי שאני בהריון, אני עוד לא מעוניינת לספר לאף אחד, אבל אין לי ספק שהקרובים אלינו יבחינו מיד ובעצם כל מי שיעיף מבט אחד בבטן שלי. והמוח רואה את הגוף ומגיב כמו בת שש עשרה – עם רגשי אשמה של איך זה שכל כך השמנתי. התחושה היא שאני תופחת משנייה לשנייה, גם מפני שסוג הבחילות שאני עוברת נרגע עם אוכל. אני קוראת כתבות על בחילות בטרימסטר הראשון וכולן אומרות לאכול כמו תינוק "כל שלוש שעות" ארוחה קטנה. איזה שלוש שעות ואיזה נעליים. אם אני לא אוכלת בבוקר כל שעה! הבחילה עולה וגואה.

העייפות הגדולה לא עוזרת לי לגייס מחשבות חיוביות. אני כל כך גמורה שכל מה שאני והגוף שלי רוצים זה לישון. וכל ההתעמלות שתכננתי לעשות באופן קבוע, בעיקר בהריון (בעדינות ומתינות אבל באופן יומי) – כל זה נשאר בגדר חלום. בתשע בערב כשהקטנה נרדמת אני בקושי מקלפת את עצמי למקלחת. בקיצור תקופה לא פשוטה, ואפילו שהבטחתי לעצמי לכתוב מנקודת מבט חיובי, אני חייבת לשחרר ולהודות, זה קשה נורא.

בכל זאת נושמת עמוק, הולכת לכתוב, לשחרר רגשות קשים, לספר לקרובות אלי, לאחותי, לחברה הכי טובה. נכון שאני לפני בדיקת הסקר הראשונה, אבל כאמור, הפעם הרבה יותר קשה לשמור בבטן. אני תמיד פועלת לפי צו ליבי, פחות מה חושבים ומה יחשבו, אלא לפי מה נכון לי. מה יעשה לי טוב. אנשים שקרובים אלי, מסיבה זו או אחרת, אנשים שבכל מקרה אשתף אותם גם אם חלילה יקרה משהו, הם אנשים שאני יכולה לשתף כבר עכשיו ולקבל מהם את החיבוק הזה, שאני כל כך מתקשה לתת לעצמי ברגעים אלו.

אני מזכירה לעצמי שמחשבות רעות ייגרמו לי להרגיש רק יותר גרוע ואני צריכה להכין רשימה חיובית. כבר כשהייתי ילדה גיליתי שאם לא בא לך לחייך, אבל אתה מתחיל באופן טכני, זה מדבק. המוח מרגיש את אותה חוויה והרגשות הטובים מחלחלים אל כולך ולכן אני מתחילה ב-מותר לי! מותר לי להרגיש רע, מותר לי לצעוק את זה, מותר לבכות וזה לא דבר שלילי, מותר לי לזלול, מותר להיות פחות חיונית, כן, גם בתי תסתפק בחיבוקים ומעט חיוכים יחסית ולא, לא יהיה לה נזק נפשי מזה. זו תקופה שתעבור ומה שהכי חשוב – זה לא לכעוס על עצמי ולא להרגיש אשמה על החצי (רבע) תפקוד שלי.

ואהובי אומר "רק למי שאת מספרת, תספרי בשמחה!" ואני מזכירה לו ובעיקר לעצמי, השמחה לא הולכת. היא נשארת כאן לצד הקושי הפיזי והנפשי, העייפות והתשישות וכן, גם הפחד. ועדיין, אני מאושרת, אין ניגוד, הכל חלק מהמכלול הזה שנקרא החיים, שנקרא להקים משפחה, שנקרא ההריון השני שלי.

רחלי היא עורכת תוכן, כותבת, משחקת, בלוגרית, עוסקת בפרסום ובניו מדיה ולא בהכרח בסדר הזה. אמא שלה, אוהבת אותו ואת מי שבדרך. מפסלת בבצק, מתמחה בשירי פרפר נחמד ובעלת שיא בהרדמות אחרי העמוד הראשון של הספר כבר שנתיים וחמישה חודשים.