יו יו 2018 גדול
[ssba]

פורסם בתאריך קטגוריות חופרות
חופרות

5 שריטות שלא הייתי רוצה להעביר לילדים שלי

כל אמא רוצה לתת לילדים שלה את הסביבה הכי תומכת, מכילה, מעצימה, ומטפחת שאפשר. אנחנו משתדלות להכין אוכל בריא, לבחור את הגן הנכון ואת הגננת שנראית לנו הכי מתאימה לתפישה החינוכית שלנו, לשחק איתם במשחקים שמפרים את הדמיון שלהם, אבל החשש הכי גדול שלנו, זה שתמיד נמצא בירכתי הראש שלנו, הוא שאיכשהו הילדים ייפגעו בגלל השריטות שלנו. או יירשו אותן.

וכן, יש לנו שריטות. אנחנו מודעות לעצמנו לחלוטין, וגם לעובדה שאין אדם מושלם – ומכאן שאין גם הורה מושלם, אבל עדיין יש דברים שהיינו מעדיפות שלא יעברו לילדים שלנו. דבר שפעמים רבות גורם לתסבוכת פנימית בין הרצון שלנו להיות עצמנו, לבין הרצון שלנו להיות הגרסה הטובה ביותר שלנו, נטולת הבאגים והשריטות שעלולים לזלוג לקטנטנים שלנו.

בסופו של דבר אנחנו מגיעות למסקנה שאנחנו מי שאנחנו, וכשם שהילדים שלנו יזכו ליהנות מחלק מהתכונות החיוביות שלנו – כן, יש גם קצת כאלו, סביר שיסבלו גם מהחסרונות (חולשות, בלשון מכובסת) וסבירות גבוהה שזה בכלל לא יהיו אלה שחששנו מהן.

חוץ מכמה דברים שחשוב שנעבוד עליהם בשבילנו – וגם בשבילם, כי הם מספיק חשובים כדי שזה יהיה שווה:

חרדתיות
נכון, קשה מאוד להימנע מחרדות, מה גם שילדים זה עם שלא ממש נמנע מסיכונים. אבל אולי כדאי לשקול לאפשר לילד לעלות על כיסא (בהשגחה!) או על סולם בגן המשחקים, בלי שהדבר ילווה בהתקף פאניקה. אחרי הכל, אנחנו רוצות לאפשר לילד שלנו להתנסות, להתקדם, ולשדר לו שאנחנו מאמינות ביכולת שלו. לא?

2. השלכה ופחדים
בין אם ננשכנו על ידי כלב בגיל 7, או שאנחנו חוששות מהים, הילד שלנו לא חייב לסבול מהשלכות האירועים הטראומטיים שלנו. זאת יכולה להיות הזדמנות נפלאה לבדוק טיפול להתמודדות עם הדברים האלה (אם זה חשוב לכן), ולחילופין, לאפשר לו לחוות את החוויות האלה (קירבה לבעלי חיים, או בילוי בים) עם אנשים אחרים שאנחנו סומכות עליהם, ושאינם מצולקים בהיבט הזה.

ונכון, כדי שהילד יוכל ליהנות בים, או לשמוח לקראת כלב ברחוב, אנחנו נדרשות לשחרר. אפילו שלפעמים אנחנו ממש שונאות את המילה הזאת.

3. אובססיות
לנקיון, לסדר, לאכילה סביב השולחן בלבד, לשמלות, לנעליים, למכנסיים, לטלויזיה, לנייד – כל דבר שאצלכן הוא בחשיבות עליונה, לא חייב להיות גם להם.

pixabay
pixabay

4. מירוץ מכשולים
לפעמים אנחנו ממש עוצרות בעד עצמנו מלקרב את הקוביה שהקטנטן מתאמץ להגיע אליה – כדי לאפשר לו להתאמץ ולזכות בתחושת ההצלחה והסיפוק שמתלווה להשגתה. לפעמים אנחנו מתעלמות מיללות הקיטור/התפנקות של הקטנטונת, שמנסה לעלות ולהתיישב לבד על הכיסא, ומעודדות אותה שאנחנו יודעות שהיא מסוגלת לטפס על הכיסא לבד, ויודעות שהיא תצליח, ושאם זה קשה לה מדי – אנחנו תמיד נמצאות בסביבה כדי לעזור. כל פעם אנחנו מזכירות לעצמנו שהתפקיד שלנו הוא לא להסיר מכשולים מדרכם של ילדינו, אלא ללמד אותם ולתת להם את הכלים להתמודד עם המכשולים האלה.

4. התערבות/גוננות יתר
חלק מההתמודדויות שהקטנטנים שלנו יתקלו בהן תהיינה התמודדויות חברתיות. ובין אם מדובר בדחיפות בגן המשחקים, ילדים גדולים יותר שמשתלטים על מתקנים של הקטנטנים או חטיפת משחק מילד אחר, אנחנו יודעות שהדבר הנכון (כמובן שבגבול הסביר, ולא כשמדובר באלימות) הוא לתת להם למצוא את הדרך להתמודד לבד, וללוות אותם בהמלצות להתנהלות במקרים דומים במסגרת שיחה. בבית. זמן מה אחרי שהאירוע חלף. אם אנחנו עושות עבודה חינוכית נכונה, הילד שלנו ידע להתמודד עם המצב, וגם אם לא בדיוק.

5. הפחד מכישלון
מותר לו לטעות, להיכשל ולהפסיד. לפעמים טעויות או כשלונות מלמדים אותנו יותר מכל שיחה, הנחייה, משחק, או הטפה. ולא רק לילדים שלנו – גם לנו מותר. הטעויות שלנו הן הסימנים בשטח שעוזרים לנו להגדיר מה נכון ומה עובד לנו ולאיזה דברים צריך לבצע התאמות כדי שיעבדו עבורנו כמו שצריך. אחרי הכל, החיים הם סוג של תהליך למידה בשיטת ניסוי וטעייה. ואיך נדע מה מתאים ומה נכון לנו באמת אם לא ננסה וגם לא נצליח לפעמים?

חופרות   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


צ'ארלי בננה 180_960