"איך הוא לא ראה שאני עצבנית", "איך לא הבין שנעלבתי כשאמר…", "ראו על הפנים שלי שאני כועסת" ו"למה הוא הביא את זה במקום את מה שרציתי. אמרתי לו כבר שלוש פעמים!"

אז נכון שאתם כבר מכירים הההמממממון זמן, אפילו מגיל 15, ומלא פעמים ידע בדיוק מה את צריכה, ותמיד מצליח במתנות היום הולדת ואומר תמיד את הדברים הנכונים… או לפחות.. כמעט תמיד.

אבל כמעט תמיד זה לא תמיד. בטח לא אחרי לידה, כשהעולם מלא שינויים, עייפות, והורמונים ומחשבות שלא מרפות כמו: האם הוא עדיין אוהב אותי? האם אני אוהבת אותי יותר/פחות מהתינוק החדש? האם אני הורה טוב? מה בדיוק הולך לקרות? ומה לכל הרוחות היא רצתה ממני? ובעיקר, איפה המשחה לטוסיק? המוצץ? ואיך כבר נגמר החלב לקפה?!

ובדרך כלל התקשורת ביניכם מצוינת, ואתם מבינים אחד את השניה, ומנסים מאוד לקחת חלק ולתמוך אחד בשניה, אבל אז מתחילים גזים, שיניים, הוצאות כלכליות גדולות, לחץ, עייפות ובלאגן, המון בלאגן. לאן הזוגיות היפה שהיתה לנו נעלמה?

ראשית כל: היא לא נעלמה! היא עדיין פה.

שלא כמו בסרטים הקלאסיים של וולט דיסני שכולם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה אין לנו תסריט (לפחות לא כזה שקראנו מראש). ואין במאי שלוחש לנו באוזן למה השני מתכוון, ואיזה הבעת פנים מתאימה. ואין לנו תסריטאי שיסביר לנו על מה הדמות חושבת כשהיא אומרת את מה שאומרת, ואין לנו צלם שיודיע כמה זמן לוקח לצלם את הסצנה וכמה טייקים ייקח עד שנעבור לסצנה הבאה.

אז איך מסדרים את זה? איך לא נותנים לעייפות ולרגשות האשם שלנו כהורים להתבטא ולפרש בפנינו סצנות כאלו באופן שגוי?

נתחיל בכתיבת תסריט. קובעים מי עושה מה, מה כל אחד רוצה ומצפה לשני בהתאם ליכולות, לצרכים ולזמנים שיש לכל אחד. התפקיד חדש לשניכם. הרבה פעמים את מצפה שהוא ידע ויעשה והוא רק מחכה שתסבירי ותגידי לו מה לעשות. לפעמים הוא באמת לא מבין שאת רק מחכה שהוא יחזור כדי שייתן לך לנוח, ובאמת שאין לו בעיה לעשות לו/ה אמבטיה, אבל הוא הבין שזה לא כזה חשוב לך לעשות את זה.

תספרי לו מה חשוב לך ומה חשוב לך שהוא יעשה ובמה את צריכה עזרה ותמיכה. תלמדי מתי צריך שתזכירי, תסבירי, ואל תשכחי זה חדש גם לו.

ויכול להיות שהוא יעשה את מה שבקשת אבל לא במדויק. והרי זה לא בכוונה. אולי הוא רצה להפתיע אותך ולעשות מעבר, אולי הוא פשוט לא מצליח לעשות בדיוק כמו שאת עושה.

לפני שמחליטים להתעצבן, להיפגע, חשוב מאוד לבדוק שהשני אכן התכוון למה שאמר. ואם לא הכנסנו למילים ולטון את המחשבות שלנו. אפשר לשאול ולבקש לחדד את הדברים, אפשר גם לשאול אחרי חוסר ההבנה, להגיד שהדברים לא היו נעימים, שהטון לא היה במקום ובעיקר – לשבת ולדבר על הפגיעות. להיות הבימאים של חיינו.

ואז ללמוד לסלוח, לקחת אחריות עלינו. להבין שהעייפות גורמת לנו להיות יותר עצבניים, לראות דברים אחרת, לבדוק האם אנחנו אומרים או עושים משהו שהוא קצת אחרת, קצת לא רגיל ולא לצפות שהשני ידע לצפות מראש. להגיד מה שאנחנו רוצים בצורה שהשני גם יכול להבין זאת.
לא לשכוח שמעבר לתפקיד ההורי החדש (או הישן והמתחדש) אנחנו גם זוג. לפנות זמן איכות זוגי, לעשות דברים מהנים ביחד, להיזכר במי שהייתם ולחוות, אפיל רק לרגע, את ה"HAPPILY EVER AFTER".