יו יו 2018 גדול
Share on FacebookPin on PinterestEmail this to someone
טורים אישיים

סיפור שמתחיל בבקבוק ב-3 לפנות בוקר

הילדה קמה, היא מכריזה על זה בקריאות 'אבא, אבא'.
אני מתעוררת, מסתובבת ורואה את הגבר שלי עדיין ישן.
יש לו שעון פנימי, שמקפיץ אותו מהמיטה ב-05:00, בדיוק בזמן לתחילת המשמרת שלו עם הילדה, אבל הוא ישן.
אני מנסה להבין מה השעה, השעון אומר 03:00. אני נזכרת שצריך להוסיף שעה, כי עדיין לא הזזנו את השעון קדימה ( אם לא ניגע בזה עד החורף, הוא יחזור לדייק).
הפעולה המתמטית הפשוטה לכאורה של להוסיף שעה לוקחת קצת יותר מידי זמן בשעה הזאת.
אבל בסוף ההבנה נופלת. אני צריכה לעשות מעשה.

unnamed
מה השעה בכלל? איור: נועה קליין

אני יורדת להכין בקבוק.
זה מירוץ נגד הזמן עכשיו.
הילדה מגבירה את הווליום, הכלב עומד להצטרף והגבר להתעורר, אוי לא!
הפעולות נעשות מהירות ומדוייקות, אינסטינקט שנטבע והשתכלל בשנתיים האחרונות.
הכלב הצטרף!
אני רצה במעלה המדרגות, שוקלת במי לטפל קודם – הכלב נתקל בי ראשון (לרוע מזלו), והוא חוטף את כל כעס ההתעוררות.
לא הייתי רוצה לפגוש בחושך את הפרצוף שהוא מקבל ממני.
עם שיניים חשוקות ועיניים גדולות אני לוחשת לו בנחישות 'שיזהר ממני'.
והוא נזהר!
הוא מתחזה לשטיח מבוהל.
זה היה קל, החלק הקשה לפנינו.

איור: נועה קליין
מירוץ נגד הזמן. איור: נועה קליין

עוד לפני שאני נכנסת לחדר שלה, אני יודעת שהמצב יכול להתפתח לשני כיוונים –
האחד- היא תקח את הבקבוק ותחזור בשקט לישון.
השני- היא התעוררה ואני בעיצומה של מלחמת התשה.
פאוזה קלה לנשום אוויר.
אני נכנסת לחדר בחשש.
היא עומדת, היא ארזה את הבובה, השמיכה, המוצץ וכל הנחישות שילדה בת כמעט שנתיים יכולה לגייס.
אני כבר יודעת, זאת מלחמה, אבל אני מגישה לה את הבקבוק כמחוות שלום.
היא מעיפה לי אותו מהיד בבוז, ומסבירה לי במלוא ריאות, שמבחינתה הלילה נגמר.
כמה היא אסרטיבית, היא יודעת מה היא רוצה ושום דבר לא מבלבל אותה, אני מתפעלת ממנה כל כך, עד שאני נזכרת שזה לא הזמן ולא המקום.
המח המעורפל שלי מנסה להזכר איך אמורים להתמודד.
בראש רצות לי כל העצות של מיכל דליות, הלוחשת לתינוקות וכל חברה שאי פעם דיברתי איתה.
אני מלטפת את הראש הכועס שלה, נותנת נשיקה על המצח ומנסה להסביר לה 'שעוד לילה וצריך לחזור לישון'.
בתוך תוכה היא צוחקת, מבחוץ היא צועקת.

אני נסוגה חזרה למיטה, מושכת את השמיכה על הראש ומחכה שזה יעבור.
היא תרדם עוד מעט. בינתיים אני מפחדת.
אני חוזה בכל העימותים שעוד צפויים לנו.
מחשבה על גיל ההתבגרות שלה מעביר בי צמרמורות.

unnamed (2)
חזרה למיטה. איור: נועה קליין

שקט עכשיו, היא נשכבה, עוד מעט תרדם. בינתיים אני מפחדת לזוז ונושמת נשימות שקטות במיוחד.
כנראה שנרדמתי, אני מתעוררת באור לקול המילמולים שלה.
כבר בוקר, איזה כיף זה הצליח!
אני קמה אליה בשמחה, הילדה שלי עומדת במיטה, היא ארזה את הבובה, השמיכה, המוצץ וכל המתיקות שילדה בת כמעט שנתיים יכולה לגייס.
הלילה נשאר מאחור והכל נשכח.

נועה קליין, מאיירת, כותבת ויוצרת, בעלת הבלוג יומן חופשת לידה. אמא של מעיין ,בת זוג לאורן ובעלת קשר מורכב עם מוריס הכלב.

אהבת? אז תעשי לייק, מה אכפת לך?

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
כך הלכה לה הפנטזיה של לידה טבעית
עד מאה ועשרים אהבתי אותך אתמול בבוקר
היוש, מי את ואיך נכנסת לי לציצי?
זו רק אני ושמירת ההריון שלי
10 עצות שאסור להקשיב להן אחרי הלידה

טורים אישיים   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


באנר אחרי פוסט
דילוג לתוכן