יו יו 2018 גדול
[ssba]
טורים אישיים

אני אמא במשרה מלאה, ואני בעיקר מאוד בודדה

מי אני? אני א-מ-א ! מה את עושה בחיים? אני א-מ-א? זה כל מה שאת? לא!

אבל כרגע זה די משתלט על עולמי.

אז נעים להכיר אני א-מ-א לשני בנים מתוקים בני שנתיים ו-3 וחצי, שובבים, נדיבים, מעצבנים לפעמים, חייכנים, מלאי אנרגיות, קופיפים שמטפסים על הכל! ובלי הפסקה! והם כל עולמי ואני אוהבת ומאוהבת בהם עד עומקי נשמתי.

כשהייתי צעירה הייתה לי תמונה מאוד ברורה של חיי הנישואים שלי. אני אמצא לי גבר גבוה, בכל זאת אני 1.80, טוב לב, שייתן לי אויר ואני לו, שלא ינהל אותי אלא ירים אותי למעלה ואני אותו. ותמיד היה לי נורא ברור שהוא יהיה אחראי לרוב ההכנסה בבית. ואני לגידול הילדים ולבית.

למה? ככה!

בחלומות שלי ראיתי אותנו בדירה קטנה וחמימה, נקייה, עם ריח עוגיות בתנור. מבשלת, ומגדלת את הילדים.

ואז הוא הגיע. מטר תשעים עם לב זהב, גבר שיודע להרים אותי למעלה כשצריך, תומך בכל פרויקט שאני רוצה לעשות ואוהב לעבוד. אחרי שהתחתנו הייתי מבשלת לו ארוחת ערב חמה כל ערב, והיה לנו טוב.

בחלומות שלי הייתה לי תמונה מאוד ברורה כבר מגיל צעיר תמיד ידעתי שאהיה אמא מאוד פעילה ומאוד מעורבת בחיי ילדיה. ושאהיה מוקפת במשפחה. כי צריך שבט לא? It takes a village
זה המשפט שאיתו גדלתי, לא חשבתי ולא ציפיתי שהסבתות יהיו סביבי 24/7, אבל בהחלט חשבתי שבערבים ואחרי הצהריים אהיה תמיד מוקפת, בעזרה, בתמיכה – ולא רק בשביל הטיפול בילדים.

צילום: pixabay
צילום: pixabay

ואז הגיע יובל, בני הבכור ולא הייתה מאושרת ממני. הייתי כל כך מאושרת שאפילו בדידות לא הרגשתי. הייתי כולי סביבו ושם בשבילו. הייתי בכל קבוצת אימהות שהייתה קיימת בסביבתי, בגינה, בים, ישנה על הספה תוך כדי הנקה והיה לנו טוב.

שנה וחמישה חודשים אחר כך הגיע גיא. ואתו גם הקושי. בשנה הראשונה לחייו הוא היה חולה המון, ברמה של אשפוזים בלתי פוסקים. בגיל שנה ושלושה חודשים הוא נכנס לגן. ויכול להיות שפה היה מסתיים הסיפור והכל היה בסדר, רק שהוא היה חולה ושוב חולה ושוב חולה. ברמה כזו שאפילו רופא הילדים אמר לנו שזה לא תקין, ושאולי הוא צריך עוד זמן. קבלנו המלצות מרופאים נוספים להוציא אותו מהגן.

ואחרי שכבר יצאתי לעבוד והרגשתי שאני חייבת אוויר – עזבתי הכל כדי להיות אתו.

וכך חזרתי ל"חופשת הלידה", לבית, לשגרת יום מתישה, לחוסר בהפסקה או ליכולת להיכנס לשירותים, והאמת, נהניתי מכל רגע. פתאום הוא הפסיק לחלות, התחיל לישון, והיה לנו כיף. ואז היא הגיעה. תחושת הבדידות. אני קמה בבוקר, ומהר מאוד בעלי כבר מחוץ לדלת והבנים ואני נשארים לבד בבית. אחרי שיובלי הולך לגן גיא ואני הולכים לים, לגינה, לג'ימבורי, נפגשים עם אימהות וחברים, ועדיין, התחושה היא ..לבד. אני אוספת את יובלי מהגן ומעבירה את כל אחר הצהריים עם הבנים לבד. אנחנו תמיד נפגשים עם חברים והולכים לחוגים, אבל תחושת הבדידות לא מרפה.

בעלי חוזר בערב כשהם כבר מוכנים ללכת לישון.

הייתי רוצה להיות מוקפת במשפחה בבוקר, אחר הצהריים ובערב. קצת בשביל עזרה פיזית, לקבל 5 דקות כדי לשבת לאכול בשקט, לשתות כוס קפה, ויותר מהכל, בשביל החברה. כי כמה שאני לא מאוהבת בשני בניי חסרה לי חברת המבוגרים והיכולת לנהל שיחה שלא קשורה למטוסי העל, כוח פיג'יי וסמי הכבאי.

אני מרגישה שעומס הציפיות סביבי של להיות אמא טובה, לחנך ולהעשיר את עולם הילדים, להחזיק בית מטופח, נקי ומצוחצח, ושיהיה גם אוכל מבושל כל הזמן, ואם זה לא מספיק אז גם לא להזניח את עצמי, לעשות כושר, לשמור על תזונה בריאה ולדאוג להיות מטופחת כי חשוב שתהיי גם יפה וגם אופה והרי המצב הכלכלי בימנו לא באמת מאפשר לחיות ממשכורת אחת. אז גם תמצאי דרך להרוויח כמה שקלים מהבית. וכל הדבר הזה רק מעמיק את תחושת הבדידות.

היום אני מרגישה מספיק בטוחה להגיד את זה: אני מסרבת לקרוס תחת תחושת הבדידות והציפיות הלא הגיוניות. והדבר הראשון שאני יכולה לעשות עם זה זה קודם כל להודות, לפרוק לא להתבייש להגיד: אני בודדה! אני מרגישה לבד! וזה בסדר. אני עובדת על עצמי כרגע כדי להבין (וגם ליישם) שבית עם ערימות כביסה וצעצועים מפוזרים בכל עבר, ומטבח עם כלים בכיור – זה בית שחיים בו. וזה גם בסדר. הדרך עוד ארוכה, אבל יש פה עוד הרבה עבודה עצמית שאני מקוה שאצליח ליישם. ובעיקר, לעבוד על תחושת הבדידות.

הכותבת היא בעלת עמוד הפייסבוק Mama Knows Best

טורים אישיים   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


באנר אחרי פוסט