יו יו 2018 גדול
Share on FacebookPin on PinterestEmail this to someone

פורסם בתאריך קטגוריות טורים אישיים
טורים אישיים

4 הפלות, 2 הריונות ואהבה אחת גדולה

אז החלטנו להיכנס להריון. זה משמח ברמה שלא תבייש אמא ביום חתונתה של בתה היחידה, או לפחות כמו הנחיתה של ארמסטרונג על הירח (בלי להיכנס לקטנות של ההוא שירד לפניו מהחללית). אותנו זה שימח אפילו יותר, כי זה אנחנו, ותמיד כשזה נוגע לך – זה הכי, אבל ה-כ-י.

בואו נגיד שההחלטה הזאת עברה דירקטוריון סביב חודש ספטמבר-אוקטובר. אוקיי? סתם ככה שליפה מהמותן של תאריך ספורדי כזה או אחר. למשל.

זה התחיל במה שלמעשה היה ההמשך של חיי המין (הסוערים) שלנו, וכמו שפנים, 4 פעמים ביום, מכל זווית ובכל צורה אפשרית. כי ככה עושים את זה, וזה הכי טוב.

עברו 4 שבועות ובאופן מפתיע ביותר הגיע המחזור. לא ברור איך, הרי כל אם לעתיד יודעת שאם החלטת להיכנס להריון – נגמר המחזור לשנה הקרובה, ואת תוך 9 חודשים עם חבילה חמודה וקטנטנה בידיים. מאוכזבים ולא מבינים פנינו לרופא, הלא הוא ד"ר גוגל. לא צריך הרבה בשביל להבין שעשינו את זה לגמרי לא טוב. בהיותנו בני אדם משכילים ואינטליגנטים, או לפחות מסוג האנשים שחושבים עצמם לכאלה, הבנו מיד את הטעות ותיקנו! מארבע פעמים ביום עברנו לאחת ליומיים. מדדנו חום השחר, השתנתי על מקלות ביוץ כאילו היו עציצי כסף שגדלים במתן שתן בלבד ואפילו בדקתי סוגי הפרשות יומיות עד לכדי מומחיות שיא.

וגם עכשיו, אחרי 4 שבועות הגיע המחזור. אין צורך להסביר את הפליאה הרבה והלא מאוד חיובית שהיתה, נכון?

מכיוון שלא נוצרנו באצבע (הרי למדנו מהד"ר איך באים ילדים לעולם, והמקור הוא לא באצבעות, תנו לי לגלות לכם) ומכיוון אנחנו חזקים מכפי שאנו נראים, התמדנו בשגרת הכניסה להריון הזאת. כי ע-כ-ש-י-ו זה יגיע. החודש זה החודש. והאמת? החודש היה החודש של משהו, אבל לא הריון.

עוד ניסיונות, תסכול וקפסולות אבץ
כשבוע לפני המחזור שלא אמור לבוא, כמובן, התחילו לי כאבים בחזה, לא מהסוג המלחיץ אלא סתם מהסוג הלא נעים. אט אט נפלה עלי גם עייפות נוראית שהתחילה בצהרים, ולא הסתיימה. כשהלכתי ברחוב הרגשתי שאני שוחה נגד הזרם, מתנשפת כמו בהמה טיבטית בטיפוס על האוורסט, ו… המחזור לא הגיע! מאושרים עד מעל לירח של ארמסטרונג צעדנו בגאווה לבית המרקחת הקרוב לביתנו וקנינו בדיקת הריון ביתית. מזל שהיא הגיעה בזוג כי בבוקר כשבדקנו – יצא שלילי. אבל, מכיוון שקראנו מראש אצל הד"ר שלפעמים צריך איחור רב יותר (יש מונח כזה – ביוץ מאוחר) בימי איחור המחזור… חיכינו עוד 3-4 ימים של אין מחזור – וחזרנו על הבדיקה. גם היא יצאה שלילית.

כועסת ונעלבת מחברת הבדיקות הלא מוצלחות צעדתי למחרת הבדיקה השנייה אל הרופא הקצת יותר מוחשי שלי לענייני נשים לבדיקה מקיפה של התופעה (ראוי לציין שהגנים הגרמניים שלי שיחקו מאז ומעולם תפקיד, גם במחזור החודשי שלי שלא איחר בדקה!). מפה לשם – קוראים לזה הריון כימי, ושלושה שבועות אחרי – הגיע המחזור.

אני מזכירה שאנחנו חזקים וחכמים ומכיוון שכך החלטנו לא לשקוע בזה ומיד חזרנו לשגרת ההכנסה שלי להריון. נהנינו מאוד מהתהליך – חוץ מהקטע שיש מגבלה בכמות הפעמים שאפשר לשכב, הצורך בתזמון של העניין וההפיכה של כל התהליך למשהו טכני יותר ופחות כיפי… אבל החודשים הלכו ונערמו ואנחנו – לא בהריון.

כבעלת תושייה רבה, מיד ידעתי שהבעיה היא לא בי, אלא בבעלי ועל כן כבר למחרת אותו יום בו נפלה עלי ההבנה, שלחתי אותו לבדיקת ענייניו. ואכן, יצא שהוא פחות ממה שהוא צריך להיות, ולמרבה המזל, אנחנו לא מדברים על 0 ולכן מצבנו עוד טוב. באותם ימים קיבלתי המלצה מחבר: שסיפר לי על החבר העקר שלו ששבועיים אחרי שהתחיל להעמיס אבץ אשתו נקלטה.

אחרי 7 חודשים של ניסיונות, דגדוג של תסכול ברקע וקנייה של בקבוק קפסולות אבץ – פניתי אל אותו רופא מוחשי, ד"ר העניינים שלי, להתייעצות תוך עיוות קל של העובדות (שוב – קראתי על זה! ורק אחרי שנה של ניסיונות זכאי זוג להתערבות של רופא פוריות מומחה חינם בקופ"ח). אז עיגלתי קצת את המספרים ונקבע לי תור לרופא המומחה.

יומיים לפני התור המדובר גיליתי שאני בהריון. לאט לאט הכאבים בחזה הלכו והתחזקו עד לכדי כך שלא יכולתי שיגעו בהם בנוצה ממרחק 4 מטר, העייפות היתה בשיא פריחתה, התיאבון נפתח כאילו אני אוכלת לא ל- 2 אלא לגדוד שחזר מארבעה שבועות בשטח והעצבים היו כל כך רופפים, שכל זבוב היה מדליק אותי ברמות של רצון להכחדת עם. אבל אז, מתישהו באזור שבוע 8 – התעוררתי בוקר אחד על הבטן. מיד התקשרתי לחברה או שתיים שכבר מחזיקות בדבר הנחשק – ילדים – וסיפרתי על השינוי הדרסטי, אבל שתיהן הרגיעו אותי ואמרו שלא צריך להרגיש כלום בשלבים האלה, ושאני אגיד תודה על זה שאני לא סובלת יותר מדי. אז אמרתי תודה למרות שזה הרגיש מוזר.

שבועיים אחר כך הבנתי למה. הרופא עמד דום מול המסך ובישר לנו שאין דופק. לא יודעת איך קרה שבעלי הבין לפני את מה שאני הבנתי אחר כך, אבל הוא נהיה לבן עם זיעה קרה ולרגע איבד את זה. התיישבנו מול הרופא והוא הסביר לנו בקור רוח את המצב ומה עושים. ואז זה נחת עלי. מסוחררת הרגשתי איך הדם מתנקז מהראש שלי החוצה לאנשהו, ואיך אני מאבדת לרגע את היכולת להחזיק את עצמי. משם יצאנו לבית חולים. עם ההבנה של הסיפור – רק רצינו לגמור עם זה ולהתחיל מחדש, אבל! לבית החולים היו תכניות אחרות והם החזירו אותנו הביתה עם הדבר המת הזה בבטן שלי, בגלל שצריך לפחות שבוע בין הבדיקה הראשונה והבדיקה הנוספת לפני שמוציאים. אלוהים יודעת איך שרדתי את השבוע הזה, אבל הוא עבר וחזרנו לאותו בי"ח עם תאריך של שבוע אחרי.

צילום: pixabay
צילום: pixabay

ומה עכשיו?
רופאים הם עם של גאונים, הם מומחים ויודעים בדיוק מה הכי טוב לך… לא? כן. לפחות ככה אני חשבתי. ובגלל זה כשאמרו לי שהכי נכון זה להוציא את זה עם כדורים וגינאלים – הסכמתי בלי למצמץ. כשחזרנו הביתה חוויתי בשירותים סצנה לא הכי נעימה בסגנון הנוסע השמיני. כבר כשיצאנו מבית החולים נקבע לנו אולטרסאונד ביקורת שבוע וחצי אחרי. הגענו קצת יותר מחוזקים כבר, למקום הזה, שהיינו בו זאת הפעם השלישית (להכיר מסדרונות בבי"ח זה אף פעם לא סימן טוב), ואז קיבלנו את הבשורות הטובות – הכל יצא, את נקייה, אפשר לחזור לשגרה. האח הידד.

מזלי הגדול שהרופא שלי ביקש ממני לבוא שבועיים אחרי אותה בדיקה – לבדיקה אצלו. בעזרתו גילינו שרק חצי. ח-צ-י. חצי!!! ממה שהיה יצא. זה גם הסביר את העניין הפעוט הזה שפתאום יצאה לי בטן קטנה, בלי שאכלתי יותר מדי או מעבר לרגיל, פשוט לא ממש נסגר הג'ינס, או לחץ קצת. הוא שלח אותי במיידי לאותו בי"ח שהתחיל את הטיפול, להמשך טיפול. אני, כלומר הגוף שלי, כבר בחודש רביעי! בעיקרון. בבית החולים הפתיעו והתעקשו על כך שחייבים לעשות עוד טיפול של כדורים. כשהתנגדתי, לאור ניסיון העבר, הביאו את הפרופסור המכובד, מנהל מחלקת נשים, להסביר לי שזה הטיפול הנכון לדעתם וללחוץ עלי להסכים לזה במיידי.

הסכמתי. אבל בניגוד לפעם הראשונה, הפעם זה לא השפיע בכלום! ואחרי 3 ימים התקשרתי לבית החולים ובנונשלנטיות אמרתי להם שזה עדיין בתוכי, שכלום לא יוצא, לא זז ולא מדמם. מכיוון שרמת העניין שלהם בי שאפה לאפס, התקשרתי בוכה לרופא שלי – והוא הפנה אותי לניתוח חירום ודחוף בבית חולים אחר.

3 ימים אחרי התייצבנו שם, בבית החולים האחר, אחרי הכנה מקדימה, על הבוקר, לניתוח מסובך עם מצלמות ומלא אנשים. גיליתי המון דברים על הגוף המופלא שלנו, הנשים:
1) גיליתי שלרחם יש שתי פינות. אמיתי.
2) גיליתי שעובר מת שלא מוציאים עלול להידבק לרחם.
3) וגיליתי שהעובר המת שלי נדבק, לחוסר מזלי, לאחת הפינות וסרב להתפנות, כי יהודי לא מגרש יהודי וכל זה, נגיד. מסתבר שזה שהוא היה בפינה סיבך מאוד את העניין ובחדר הניתוח שלי היו 4 מנתחים יותר מהרגיל. כי אני מיוחדת. ואני לא לוקחת את זה בשום צורה אחרת.

חודש אחרי קיבלנו אוקי מרופא העניינים שלי וחזרנו לנוהל הכנסה שלי להריון. "אחרי ההפלה הראשונה יש לכם סיכוי של רק(!) 20% להפלה חוזרת" הוא אמר. אז אמר. חמישה חודשים אחרי – שוב הופיע הקו השני על המקלון הוורוד. הפעם היה מלא מלא אושר, אבל גם קצת חשש. בקטנה. אבל חשש. כי כבר ידענו שהעובדה שיש עוד קו לא אומרת שיוצא ילד בסוף. והפכתי קצת לאישה חרדתית או משהו בסגנון, כשכל דבר קטן בהריון השני הזה הקפיץ אותי בצעקות "הפלה הפלה". אולי בגלל זה לא הייתי צריכה להיות מופתעת כשסביב שבוע 10 מצאתי את עצמי בשעה 4 בבוקר שוב על הבטן. בעלי חשב שאני מגזימה, אבל לאור ניסיון העבר ידעתי שאני לא. ואחרי שהוא יצא לעבודה אני יצאתי למיון. היה דופק. אבל אמרו משהו על דופק איטי. לא היה מובן לי העניין הזה, מה שכן הבהירו לי שדופק איטי זה לא טוב, ויחד עם זאת, אסור להוציא, כי זה חי! אז בכיף שלי נשלחתי לשלושה שבועות שמירה בבית. בקפיצות בין אופטימיות (יהיה בסדר, הוא יחזור לעצמו) ובין פסימיות של גועל (שיוציאו ממני את הדבר המפגר והמתפגר הזה) הגענו ליום שבו הדופק כבר לא היה. שבוע 14 פלוס מינוס ועם בטן קטנטנה נשלחתי שוב לאותו בית חולים כדי להוציא את זה.

כבר ידענו שזאת לא סטטיסטיקה. משהו לא ממש תקין. אחרי החלמה קצרה וחזרה לטי.אר.אקס. כי ב- 14 שבועות של הריון אכלתי בהתאמה לבסיס צבאי שלם, התחלנו בסדרת בדיקות מקיפות.

חזרה לשגרה. כמעט
לא אלאה אתכן מה היה כמה ולמה, רק אספר שהסימנים הכחולים שהיו עלי לא היו מביישים אף אישה מוכה או מדורדרת במדרגות מקומה 30. כמות הדם שנלקחה ממני יכלה לסבסד התרמה לעיר קטנה באפריקה. ואז גילו שיש לי איזו בעיית קרישיות קטנה, שבעייתית רק בהריון מסתבר. בדיקת דם קטנה היתה יכולה לחסוך לנו את הסיפור הזה ולהשאיר אותו מסתיים בכמה פסקאות אחורה ובסטטוס של הורים כיום.

עוד הרבה ייכתב על הבדיקות שעברתי. שעברנו. ועוד הרבה ייכתב על טיפולים וניסיונות להיכנס להריון אחרי 4 תהליכי הפלה, על מה קורה לרחם שלך, על מה קורה לגוף שלך ואפילו לבלוטת התריס שלך. עוד הרבה ייכתב על מה קורה לזוגיות שלך ולחיי המין שלך.

אבל כרגע אני עוצרת פה. לעשר שניות של דומייה, לזיכרון ומחשבה על השניים שהיו יכולים להפוך אותנו להורים. ואז יש רעש של חיים ברקע שחוזר ומפר את השתיקה. ואני, אנחנו, נזכרים שהחיים נמשכים. וכל עוד אין ילדים יש הרבה דברים אחרים שממלאים אותנו, ואנחנו יוצאים ומבלים וטסים ונהנים – ומנצלים כל רגע של "עצמאות" עד שיבואו הזאטוטים שיכבלו אותנו לכמה שנים הקרובות (עם אהבה עצומה כמובן, אבל עדיין).

וכל פעם, כשתאריך לידה אמור התקרב – הזכרנו לעצמנו שעדיף ככה, כי אולי היה יוצא לנו איזה ילד שטן קטן, או אחד שהיה שורף את הבית, או אחד שהיה מביא מישהי שאני הייתי ממש שונאת, סתם למשל. ושכל עכבה לטובה. כי לדברים הטובים באמת – צריך לחכות ולעבוד קשה יותר כנראה. ובינתיים, התחזקנו וגדלנו כזוג. וצברנו חוויות וסיפורים שלא היינו צוברים אם כבר היינו הורים. אימצנו כלב, בנוסף על החתולה. טסנו לחו"ל עוד כמה פעמים, עשינו יותר כסף, אבל יותר מהכל כנראה שאנחנו פשוט ממשיכים קדימה, ובמקביל לרצון העז לילדים ממשיכים לחיות את החיים.

וזה יבוא. בזמן הכי נכון והכי טוב, זה יגיע. קלישאה, אני יודעת. אבל זה נכון. בדוק.

טורים אישיים   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


צ'ארלי בננה 180_960