יו יו 2018 גדול
[ssba]
טורים אישיים

זמן מסך לילדים – אולי זה בכלל דבר טוב?

גם הילדים שלכם מכורים למסכים?

במסגרת העבודה שלי, יוצא לי לשמוע לא מעט הורים מדברים על "זמן מסך". יש הורים שמונעים מהילדים גישה למסכים באופן מוחלט, ואילו בצד השני של הסקאלה, הורים שמרבים לאפשר גישה למסכים, בהיותם גורם משתיק.

לרוב אני שומעת התייחסות שלילית למסכים – שמדובר באלמנט מבודד, שבמקרים קיצוניים אף פוגע בכישוריהם החברתיים של ילדינו, שמעתי כבר שהמסכים מייצרים ילדים עצלנים, "ישבניים" (בחיי שיש מילה כזאת!), לא יצירתיים ואפילו אפאתיים.

גם אני לא מחובבות המסכים, והיה שלב שבו הייתי מגבילה את השימוש בהם, קוטעת שימוש ארוך מדי, לוקחת את הטאבלט/הנייד, וכמו הורים רבים אחרים, נכנסת למאבק כוחות עם הילדים על מידת זמן המסך.

ואז החלטתי לשבת ולבחון את הנחות המוצא שביססו את התפישה החינוכית המקורית שלי ולראות אם הן עדיין תקפות. ניטרלתי רעשי רקע, "ומה אומרים"  שנכון, ישבתי עם ה"אני מאמין" שלי, ולא עם כל הדעות של מיליוני הורים.

יש לי 4 ילדים, שיהיו בריאים. ישבתי ובחנתי את הסדרות שהם רואים, את המשחקים שהם משחקים ולמדתי. למדתי על הילדים שלי. מה נותן להם השימוש במסכים, היכן הם יוצאים נשכרים, וגיליתי דברים ממש מעניינים.

צילום: pixabay
צילום: pixabay

גיליתי שהגדולה שלי (14), מאוד אוהבת להתעסק באופנה ובענייני יופי, ולכן היא צופה בהמון סרטונים שמראים מה עושים ואיך, מה נכון ומה לא נכון. היא סופר מוכשרת בתחום, ומי יודע? אולי יום אחד תהיה לה חברה מצליחה של מוצרי איפור, או בי"ס לאיפור, או כל דבר שהיא תרצה בעצם! היא צופה בדיוק במה שחשוב לה, ומנסה ליישם את מה שהיא לומדת ברשת עלינו.

בתי השנייה (12) – רוצה להיות רופאה כשתהיה גדולה ובהתאמה היא צופה בכל מיני תוכניות על מחקרים רפואיים וניתוחים, היא חוקרת ובודקת ועדיין מגלה אחריות "סביבתית" – כשהיא צופה בתכנים האלה, שאינם מתאימים לגילאים קטנים, היא דואגת שאחיה הקטנים לא יהיו בסביבה.

השלישי שלי (8) – אוהב לשחק באייפון. לטענתו, לשם כך נוצר המכשיר, טענה שניתן להתווכח לגביה.  הוא מאתגר את עצמו במשחקים חדשים ותמיד מציב לעצמו רף של נקודות שאליהן צריך להגיע, הוא מראה לי ומשתף לאיזה מספר נקודות צריך להגיע.

והקטנה (6) – מחפשת את התחום שמעניין אותה, אבל גיליתי שאני אוהבת את התהליך שהיא עושה. אני רואה אותה מדלגת על תוכניות שמעניינות את חבריה, ולא מעניינות אותה, אני רואה אותה מנסה משחקים שונים בנייד של אחיה הגדול, ואתמול בדיוק שמעתי אותה אומרת " אני טובה במשחק הזה בשלב של…."

כמה פעמים יוצא לנו לשמוע את הילדים שלנו אומרים שהם טובים במשהו?

אז אחרי שבדקתי במה כל אחד מסתכל ובחנתי מהצד וראיתי שאלה דברים שמאתגרים, מלמדים, מעניינים ומותאמים גילאית לילדים שלי, אני צריכה לדאוג לתקשורת ביניהם, איך אני עושה את זה?

יש לנו בבית פינת טלוויזיה ובה טלוויזיה אחת לילדים ומחשב אחד לילדים. בהיותם ארבעה, אין להם ברירה אלא לחלוק, לשתף ולתקשר זה עם זה. לכן הרבה פעמים אני מוצאת אותם צופים ביחד ומדברים אודות תוכנית מסוימת בה הם צופים, עושים "תורות" ואז תוך כדי מגלים אחד את השניה ומתחילים לשחק ביחד. הם מוצאים דרך לחלוק ב"משאבי המסך" הביתיים מבלי לריב.

בשעה 16:00 אני מקפידה להציע זמן חברים, או יציאה משותפת מהבית ולכן הילדים לא דבוקים כל הזמן למסכים. אבל זה המקום לגלות לכם סוד – גם לי יש ימים שבהם לא בא לי לצאת. בהם לא בא לי לפגוש אנשים או להיות פעילה, וכל מה שבא לי בימים האלה זה לשבת על הספה מול הטלוויזיה. אז למה לי כן ולילדים שלי לא?

ומה אנחנו עושים באוטו? שומעים מוזיקה. מחברים טלפון למערכת באוטו וכל אחד בתורו, בעלי, אני וכל אחד מהילדים, בוחר שיר ואנחנו משמיעים את השירים. ככה הילדים לא "תקועים" בניידים שלהם, אני זוכה ללמוד איזה שירים הילדים שלי אוהבים (ולסבול בשקט) והם מגלים את השירים האהובים עלינו (וסובלים. בדרך כלל לא כל כך בשקט).

אנחנו חיים בעידן המסכים, והניסיון למנוע את השימוש בהם לחלוטין הוא משימה (כמעט) בלתי אפשרית, ולא בטוח שדבר רצוי או הכרחי. מובן שהחשיפה למסכים צריכה להיות מבוקרת, וכשמדובר בפעוטות יש בהחלט מקום להגביל את החשיפה בזמן, אבל אם הם כבר כאן, אפשר לעשות בהם שימוש מושכל, מפתח ולנצל את המסכים למטרות חיוביות ונכונות לילדינו.

שמרית דוד היא יועצת מומחית למשפחה ולשינה. לפרטים נוספים ויצירת קשר לחצו כאן.

טורים אישיים   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


ameda 960/180