נפתח בוידוי: הלילה הראשון בבית לאחר הלידה הראשונה, היה הקשה והמפחיד ביותר. התינוקת החדשה בת השלושה ימים שלי החליטה שהגיע הזמן להתעורר לאחר שישנה כמו מלאך בבית היולדות.
בלבול וחוסר אונים, בשילוב עם ההורמונים והשינוי ש"נפל" עלי, גרמו לי לייאוש גדול. לאחר ניסיונות רבים וכושלים להרגיע אותה ותחושה שהבכי הזה לא יגמר לעולם, אמרתי לעצמי (עם חשש גדול להגיד את זה בקול רם) "למה הייתי צריכה את זה? מה אני עושה עכשיו? איך מרגיעים אותה ולמה אני לא מצליחה?" לאלה התווספו גם רגשות של אשמה גדולה בנוסח: "איזו מין אמא אני? איך אני לא יודעת להרגיע אותה? האם אני לא אוהבת את התינוקת שלי? איך זה שאני מעדיפה לישון ורק רוצה שגם היא תישן?"
גופי התמלא בפחד לנוכח המציאות החדשה.
אהבה ממבט שלישי
תשעה חודשים עברו, ואת אחרי הלידה חובקת תינוק. הציפייה הכי בסיסית מבחינתך לפני שנפגשת עם התינוק שלך היתה להתחבר אליו ולאהוב אותו מהרגע הראשון. אבל את לא מכירה אותו עדיין, אולי הוא לא ממש יפה כמו שחשבת, קטן מדי או גדול מדי, מקומט וגם מלוכלך מהלידה וזה לא מה שציפית לו. אמהות רבות חשות כך. לא תמיד אנחנו מתחברות מיד לתינוק שלנו לאחר הלידה, זה לוקח זמן, הקשר לעיתים נבנה בצורה איטית ובטוחה עד שמגיעה ההתאהבות. התחושות האלה נורמליות.
החיבור לתינוק מושפע מכמה גורמים. לדוגמה, אופי הלידה. לאמהות שחוו לידה קשה ו/או טראומטית עם התערבויות רבות ומשככי כאבים יכול להיות קושי גדול יותר להתחבר לתינוק מהרגע הראשון. ההשפעה של ההתערבויות ושל האפידורל משפיעים על ההורמון הטבעי אוקסיטוצין להיות מופרש. הורמון זה קרוי גם "הורמון האהבה" ואחד מתפקידיו הוא לעודד חיבור בין האם לתינוק. גם אמהות שלא הניחו את התינוק על גופן מיד לאחר הלידה או שלא הניקו את התינוק לאחר הלידה יכולות להתקשות בכך יותר. כך גם אמהות שהיתה להן בפנטזיה "התינוק המושלם" ולא הרגישו זאת כשפגשו אותו.
תחושה של חוסר חיבור לתינוק מביאה איתה קושי גדול לאם. גם אכזבה גדולה. אל המחשבות שאת היחידה שמרגישה ככה ואיזו מין אמא את שלא התאהבה מיד בתינוק, שאת היחידה שלא התחברה לתינוק וכולן מתחברות מיד, מתווספת תחושה נוראית של בושה ואי יכולת לדבר על כך.
התחושות האלה הן נורמליות לגמרי ולחלוטין לא באשמתכן! ההלם הראשוני מהלידה עוד ירד, ההורמונים יתאזנו קצת, את תתחילי להכיר את התינוק יותר טוב בכל יום שעובר. חיבור לוקח זמן.
בשביל לעודד חיבור את צריכה זמן לבד עם התינוק, הרבה מגע ואם אפשר גם "עור לעור".
הניקי אותו כמה שניתן. במידה ואת מאכילה בבקבוק אז דאגי שההאכלה תהיה הכי קרובה אלייך ועם מבט עיניים.
עצם הטיפול בתינוק יגרום לך לאט לאט להתחבר אליו.
וזכרי שזה לוקח זמן.
במידה והתחושות האלה מתגברות או לא עוברות לאחר חודש ויוצרות אצלך מצוקה, פני לקבלת תמיכה.
דנה רביב ליברמן, מלווה ותומכת באמהות לאחר לידה, מנחת מעגל אמהות מדברות.
