הי, אני נגה. בשבע השנים האחרונות אני חיה באי באלי אשר באינדונזיה, מלמדת יוגה ומגדלת שלושה ילדים "מעורבים" – חצי מהגנים שלהם ישראלים, ממש כמוני, והחצי השני – של בעלי – אינדונזים.
הגנים האנושיים הם חכמים. תמיד בוחרים בחזק, בשורד, ביעיל משתי האפשרויות שניתנות להם. לכן ילדי אינם חולקים את עיני הירוקות, שיערי הבהיר או עורי הלבנבן. חוקי האבולוציה העדיפו עבורם את העור והשיער הכהים, העיניים המלוכסנות והשפתיים העבות. ממני הם לקחו בעיקר את הגובה, דבר שמבליט אותם מאוד בקרב המקומיים נמוכי הקומה.
– לא להיבהל. אלה בסה"כ שרידי ספירולינה –
את שלושת ההריונות והלידות עברתי בשלוש ארצות שונות מאוד זו מזו: בתי הראשונה נולדה בישראל, השנייה באוסטרליה והבן השלישי פה, בבאלי. כל מדינה והתפיסה שלה לגבי מה כדאי ורצוי, בריא ונכון לאם, לתינוק ולאב. בישראל ממליצים על המון בדיקות דם ושתן, רופאים וסקירות. הלידה היא לרוב בבית חולים, וכשביקשתי אז ב-2008, שהפעוטה תישאר צמודה אלי אחרי הלידה, הסתכלו עלי בפרצוף עקום והייתי היחידה במחלקת היולדות באיכילוב שישנה עם התינוקת כל הלילה.
באוסטרליה, לעומת זאת, ההמנון הלא רשמי הוא ״no worries”, ״לא לדאוג״ וכך גם בהריון. מעט מאוד התערבות רפואית, אולטרסאונד אחד בקושי וגם זה לא הכרחי. אגף היולדות מאובזר בג׳קוזי ללידות מים ונוף משגע אל הפארק. בתוך פחות מיממה אחרי הלידה כבר הייתי בחזרה בבית, והמיילדת באה לבקר פעם בשבוע.
בבאלי לעומת זאת, יש מרכז מקסים ללידה טבעית אותו הקימה מיילדת אמריקאית בשם רובין לים לפני כעשרים שנה. המטרה שלה היתה להציע חלופה טבעית ובטוחה ליולדות המקומיות, כי במדינות עולם שלישי יש שתי אופציות עקריות: יולדת שהגיעה ממשפחה ענייה (שירותי בריאות חינם אינם קיימים בבאלי) תלד בכפר בתפילה שלא יהיו סיבוכים, בעוד שמי שהממון בידה תבחר בניתוח קיסרי בבית חולים. זהו סמל סטטוס, ממש כמו הזנת התינוק בתחליפי חלב במקום הנקה.
כשעברנו מאוסטרליה לבאלי בחרנו, בעצם, להיות פחות מושפעים הן מתרבות והן מהמשפחות שלנו. לג׳קרטה אנחנו טסים רק פעם-פעמיים בשנה, ולישראל פעם בשנתיים. באלי אפשרה לנו ליצור ״בועה״ שאליה בחרנו להכניס לינה משפחתית והנקה לפי דרישה, וממנה בחרנו להוציא טלויזיה ופוליטיקה עד כמה שאפשר.
באינדונזיה, אחרי הלידה האם והתינוק נשארים בבית 52 יום כדי לנוח ולהתאושש. רוב חברותי הזרות וגם אני, הסתפקנו בשבועיים – שלושה מנוחת בית, ואח״כ חזרנו לשגרת החיים, ליוגה ולבתי הקפה.
בהתחלה המקומיים הסתכלו עלינו כעל משוגעים ופחדו להתקרב, וזאת בניגוד גמור להתנהגותם עם תינוקות מעל גיל שלושה חודשים: אז הם נוגעים בהם, לוקחים אותם על הידיים ומשחקים איתם עד שהאמא תסיים לאכול, לשתות קפה או לעשות מסז׳. זהו פינוק מופלא לאמא הטרייה: הבאלינזים כל כך טובים עם תינוקות, כנראה מפני שהם עדיין גרים בחמולות משפחתיות, והמלצרים במסעדות הם בייביסיטרים בהתנדבות נלהבת.
יש עוד מסורת מקומית, לפיה לא מניחים פעוט שגילו פחות מחצי שנה על הרצפה או האדמה. אני משערת שמקור הנוהג הזה הוא בכך שרבים חיו, ובמדינה של כ-250 מליון תושבים רבים עדיין חיים בבקתות על האדמה, בשכנות לנחשים, עקרבים, נמלים ועוד מריעין בישין, אבל גם בבתים המודרנים ביותר עדיין שומרים על המסורת
מצד אחד, הבטחון והחום האנושי שתינוק מקבל בהיותו נישא על הידיים או במנשא במשך חצי השנה הראשונה לחייו הם מופלאים. מצד שני, כמי שמלמדת בייבי-יוגה אני יודעת כמה חשובה לתינוקות תנועה חופשית ומשחק על שטיח, על חוף הים או על הדשא.
בתקופת טרום-זחילה הפעוטה לומדת להזיז לסירוגין את הגפיים- שמאל, ימין, והתנועה הזו קשורה ישירות לחלק במוח שעובד על פתרון בעיות.
ואכן, רוב המקומיים אינם מסוגלים להתמודד עם בעיות קטנות כגדולות (חוץ מיוצאי דופן כמובן, כמו בעלי) – לרבים מחברי נעלמה יום אחד העובדת/מטפלת בלי לומר דבר, והם גילו שהיא מצאה עבודה אחרת ולא ידעה איך לבשר להם את הבשורה. דוגמא נוספת היא השימוש של בעלי החנויות במחשבון לכל מצב שדורש פתרון מתמטי – על קנייה ב-15 ותשלום בשטר של 20 הם יבדקו את התוצאה במחשבון…
לבאלינזיים חשוב מאוד ללדת בן, ומשפחות רבות שלהן רק בנות ימשיכו לנסות, לכן לפני שנולד בני השלישי הייתי שומעת הרבה ״המלצות״ לעשות עוד ילד, שאותן אינני שומעת עוד. שלושה זה מספיק אם יש לי כבר בן, אומרים לי. ילדים זה יקר.
במיוחד אם הם הולכים לבית ספר פרטי בינלאומי ולחוגים של אמריקאים ואירופאים, אוכלים אוכל אורגני שרובו מיובא (כי לא מגדלים פה קינואה, רק אורז. והאורז המלא עולה כפליים מהלבן).
חשוב לי העניין האורגני כי פה אין פיקוח על חמרי הדברה. חשובים לי גם החוגים היצירתיים שהילדים שלי הולכים אליהם: פיסול בקרמיקה, קרקס אווירי, דרמה, מוסיקה וריקוד.
בית הספר פחות חשוב לנו כרגע, וגילינו שהחינוך הביתי מתאים לדינמיקה הביתית שלנו. יש פה משפחות מארצות שונות בעולם עם גישה אלטרנטיבית דומה, ולנו יש סידור נחמד עם כמה מהן – יום בשבוע הילדים אצלי, לומדים יוגה ואמנות, שוחים ולומדים גם קצת אנטומיה ומתכונים למיצים ירוקים. מה שאני אוהבת אני מביאה.
חברה אחרת, מורה לאנגלית, לוקחת את החבורה אליה פעם בשבוע והם עושים משחקי סיפור, קריאה וכתיבה. חברה שלישית, היא בשלנית ואופה מוכשרת, עורכת חוג בישול פתוח לילדי החינוך הביתי פעם בשבוע.
מכירים אולי מישהו שטוב בחשבון ועובר בקרוב לבאלי…?
חוץ מזה, החיים במדינת עולם שלישי מאפשרים לי להעסיק עוזרת שגם מנקה ומבשלת ושומרת על הילדים שישה ימים בשבוע. העבודה שלי גם מאפשרת גמישות, כי כמורה ליוגה אני יוצאת לעבודה לשעתיים-שלוש בכל פעם כשאני מלמדת שיעור, ואת שאר העבודה – אימונים וקריאה, התפתחות אישית ומדיטציה אני משתדלת לעשות בבית. משתדלת, כי לא קל לשבת בגו זקוף ועיניים עצומות כשהקטן מושך לגדולה בשיער והאמצאית משחקת כדורגל בסלון.
אני יודעת, זה נשמע חלומי. יש פה קהילה תומכת, ויש לי עוזרת/מטפלת, וקריירה מעניינת, ואין פה אף פעם קור ברמה שצריך להלביש לילדים גרביים או סוודר. יש בריכה בחצר (בבית שעולה פחות מדירת חדר בתל אביב) וחופי ים חלומיים.
אבל בדיוק כמו שלמדתי ביוגה, וכמו שכולכן כבר יודעות בוודאי, הקשיים ינבטו מבפנים כשגיע זמנם כי כל הקישוטים האלו הם רק חיצוניים.
לעיתים השתגעתי מהמרחק מהמשפחה והחברים שבארץ, מהחיים בתרבות הכל-כך שונה. הבועה המרוחקת שיצרנו, בלי הסחות דעת. לגור במדינה מתפתחת בלי שרותי רווחה, חינוך ורפואה. לוותר כל כך הרבה על דברים שחשובים בעייני פשוט כי אין ברירה. הפער העצום בין קבצני הרחוב המקומיים לתיירים הבזבזניים ולעשירים המקומיים במכוניותיהם העצומות.
מצאתי את עצמי מתמרמרת, ממורמרת, מתלוננת לעיתים קרובות. על אף ולמרות הכל. התחלתי לפתח טינה כלפי המצב, התנאים והחיים פה בכלל. באלי היתה, לתקופה, שק החבטות של מחשבותי השליליות.
ידעתי שאני חייבת שינוי שיגיע עמוק מבפנים. אז למרות ובגלל הילדים, הכאוס המקומי והרעש, התחברתי לשקט הפנימי. שילבתי את אימון היוגה שלי עם מדיטציה, והיום בבית אני עושה בעיקר סוג אחד של יוגה הקרוי ״ין״ (yin-כלומר, המאזן של ״יאנג״). הרפייה בתנוחות של יוגה וקבלה של הקיים.
אז כל פעם שנתקעים שעתיים בפקק במרחק של מאתיים מטר מהבית (ואי אפשר לשלוח את הילדים שילכו ברגל הביתה כי אין מדרכות פה), או שעוד שוטר דורש כסף כדי לחתום על מסמך, אני מנסה לזכור להשאר רגועה. לנשום עמוק כמו ביוגה, להרפות את שרירי הפנים והגב ולשחרר את הלסת.
כי העצבים שרוצים להשתלט מבפנים ימצאו את דרכם בסוף החוצה למקומות לא נכונים – לבעל, לילדים. אז מה עושים? יוגה בצורה מדיטטיבית. ין.
לימדתי את עצמי לשחרר כאבים כרוניים וכאבי ביוץ ומחזור. להחליק קמטי דאגות בכוח הרפיית המחשבה. ולחזור לישון, רגועה, אחרי שהקטן העיר אותי או אחרי שמחצתי יתוש מלא דם שנכנס לכילה בלילה. להשאר רגועה זה המון עבודה בלתי פוסקת, עבודה ששכרה בצידה. אני מרגישה יותר שלמה ונוכחת עם עצמי ועם הילדים, ויכולה ללמד יוגה ממקום הרבה יותר אותנטי. בתור אמא לשלושה ואישה חזקה ועצמאית, יש לי הרבה יותר השפעה על תלמידי ועל הקהילה.
אני רוצה לחלוק את מה שמצאתי ולמדתי פה עם אנשים, נשים, אמהות וחברות בישראל, שיוכלו להתאמן בשיטה הזו לא רק בבית אלא גם בפקק התנועה באיילון, מול הגננת שאיחרה ומול הפקיד שטעה, כשהילדים הכי, אבל הכי מעצבנים שאפשר ובכל תרחיש מאתגר אחר.
עם כל הריחוק מהמשפחה, הלחץ והקשיים של באלי, אני יודעת בכל רגע נתון שמהחרדה האמיתית, כמו שאומר לי אחי הגדול, ניצלתי. אני לא צריכה להסביר לילדי מה זה טיל ומחסום, הם לא שמעו על שנאת עם או גזע ברמה שמביאה לפיגועים ברחובות. העולם שלהם הוא יותר רך, הילדות שלהם יותר אופטימית. וזה שווה הכל. הם חיים בין אינדונזים לאוסטרלים, אמריקאים ואירופאים שמסתדרים מצויין זה עם זה במקרה הטוב, או זה לצד זה במקרה הפחות טוב.
רוצות לפגוש את נגה, ולהשתתף בשיעורי ין-יוגה שהיא מעבירה? מוזמנים לפסטיבל "יוגה בערבה", לסדנה שלה במרכז "אלהיוגה" בנמל תל אביב או לסדנה שלה במרכז לאיינגאר יוגה בזכרון יעקב.
