פמינה גדול
Share on FacebookPin on PinterestEmail this to someone
טורים אישיים

לפעמים בלילה יוצאת ממני האמא השניה שבי, המפלצת חסרת הסבלנות

לפעמים בלילה יוצאת ממני האמא השניה שבי, המפלצת חסרת הסבלנות. והאמא הזאת מתעוררת לנדנוד אינסופי בין הרצון להרגיע ולתת נשיקה רכה על הלחי, לבין הרצון להניח אותה במיטה ושתבכה עד הבוקר כי ככה זה מרגיש אחרי שעתיים על הידיים באמצע הלילה. ואלו שעות שהאיזון חייב להישמר כי הידיים עלולות להפוך מרכות לקשות, ולפעמים יש דקת מוות של כל החיים המלאים שהיו לפניה ואני הולכת להסתרק כי כשאני מסודרת אני מעודנת. הטלוויזיה נדלקת לעוד שיר ואני יוצאת לשתות קפה במרפסת וחוזרת לנשום אותה דרך הפה ופתאום הכל נראה אחרת, והיא חוזרת להיות רכה ועדינה ואני מסוגלת לגעת בה ברוך אינסופי ומבקשת סליחה שבתוך תוכי הייתי חסרת סבלנות. מנשקת, אוהבת ומסניפה אותה.

הנדנוד הזה הוא כנראה אינסופי באמהות, מתרחש לא רק בשעת לילה או אחרי כמה ימים של חולי ועל הידיים, הוא קורה גם בזמן שמתארגנים לגן, שמנסים לתמלל ולהבין מה הרצון, באמצע הסופר בהתקף טנטרום קטלני או אחרי יום עבודה כשהיום האמיתי רק מתחיל ואנחנו חייבות להתעלות על עצמנו ולייצר עוד סבלנות ועוד קצת ועוד טיפה גם למחר.

יש ימים שאני חייבת להזכיר לעצמי כמה אני טובה, מכילה, כמה אני האמא שתמיד רציתי להיות ולא להלקות את עצמי ואת החיים על רגעי חוסר הסבלנות אלא ללמוד מהם, לדעת מתי אני זאת שצריכה אוויר בשביל לתת לה פי מיליון בחזרה.

pixabay
pixabay

דמייני רגע את סרטון ההדרכה במטוס, אני תמיד חוזרת לשם כשרגשות האשם נוחתים עליי ומזכירה לעצמי שבנחיתת חירום מסיכת החמצן היא קודם כל עליי בשביל שחלילה לא אאבד את ההכרה ואז מי ידאג לקטנה שלי?!

אני בטוחה שתסכימי איתי שיש נחיתות חירום לפחות פעם ביומיים וכמובן שכל נחיתה היא בהתאם לסיטואציה ולקפיצת גדילה, השם ישמור. זה נכון שאי אפשר תמיד לצפות מראש מתי את הולכת לאבד את זה, אבל כן אפשר להתכונן, לקחת רגע לנשום. זה יכול להיות בעזרת סבתא, בייביסיטר לשעתיים סתם ככה בלי סיבה מיוחדת. פשוט לצאת ולנקות הראש להסתכל על אנשים יפים, לחוות את הרחוב בלי הסרבול הזה של תיק גדול ומאובזר, עגלה, בקבוק וכו' ואולי אפילו לשתות איזה קפה ככה לבד באמצע היום.

את יודעת, זה בסדר להתעורר לפנות בוקר קצת עצבנית כי שבוע לא ישנת, וזה לגיטימי שלא מתחשק לך לרדת לגינה וזה אפילו עוד יותר בסדר להגיד לעצמך שאת צריכה קצת אוויר לעצמך, שהתגעגעת לבן זוג שלך, ללהיות שניים לבד בתוך הדממה הזאת שעוטפת את הבית כשהוא ריק, זה בסדר ואת מושלמת. ככה. איך שאת. תגידי לעצמך עוד היום! כי תיכף שוב יגיע הבוקר ואתו העייפות, החיים והזמן, הרצון להיות ולעשות, שוב סימני הלידה יברכו אותך שנה או שלוש ואז יבוא רגע שלך לבד עם עצמך ותרגישי געגוע קטן מטפס במורד הגרון. קחי נשימה ארוכה כי אולי היום תצליחי עוד טיפה לאהוב את מי שהפכת להיות ותקרבי אלייך את האדם שאת רוצה לחיות.

יעל דור, אמא של אמה ונשואה לשחר. עוסקת בכתיבת מיקרו קופי לדיגיטל ואפליקציות, צלמניה חובבת ואלופת המטבח. חולמת להיות מיילדת ולהופיע על שער לאישה. לכל הטורים של יעל לחצו כאן.

טורים אישיים   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


צ'ארלי בננה 180_960