ameda 960/180
Share on FacebookPin on PinterestEmail this to someone
טורים אישיים

לבקש, להתחדש, לשאוב: לחזור לעבודה אחרי חופשת לידה ולהישאר בחיים

"חזרה לעבודה" – צמד מילים שהוסב למין הנשי, שבטווח שנים מסוים מקפיד לעזוב את מקום העבודה לטובת העניין המינורי הזה של הקמת משפחה, ואז לחזור.
וחוזר חלילה.
כדי שלא יתפסו לך את המקום, חס וחלילה.

אם כל המשרות
לפני ארבע שנים ילדתי לראשונה, וכעבור חצי שנה עזבתי את מקום העבודה שלי.
הייתי בטוחה שאני לוקחת פסק זמן ומאריכה את חופשת הלידה (נטולת החופש או אווירת החופשה) עד שאתאפס על עצמי (מי ידע שזה לא באמת יקרה בעשור הקרוב, או לעולם).

חשבתי שזה זמן טוב לעצור רגע, לחשוב מה מתאים לי ואיך, ולבחון את האופציות העומדות מול אימהות מבחינה תעסוקתית, להלן; "משרת אם". מהר מאוד הבנתי שכולם פה טועים לחשוב ש"משרת אם" היא סוג של הטבה תעסוקתית בה מופחתות שעות העבודה. בפועל מדובר באם כל המשרות המלאות – 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

לא נורא, עודדתי את עצמי; את לא הראשונה שצריכה לחזור לעבודה בחסות התנאים הסוציאליים הלא סוציאליים בעליל שמעניקה המדינה ליולדות, העיקר שתמצאי משהו.
אז חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי.
ולא מצאתי.
ואז מצאתי.
את עצמי.

במקרה או שלא, עם ידו המכוונת של היושב במרומים, וידו התומכת – ולעיתים גם דוחפת (בקטע טוב, ברור) של המושלם שלצדי נכנסתי גם אני, כאימהות טריות רבות, להגדרה "עצמאית מבחינה תעסוקתית" (כי סתם עצמאיות אנחנו יודעות להיות כבר שנים).

צילום: דליה שחר
צילום: דליה שחר

זה לגמרי העסק שלי
מאז, עברו כאמור ארבע שנים ושלושה ילדים, (איך הגעתי למצב הזה? זה כבר נושא לטור אחר לגמרי. או לטרילוגיה) ואחרי הגעתו של כל אחד מהם לאוויר העולם התקצרה יותר ויותר חופשת הלידה שלי.

היום למשל היא בכלל לא קיימת – וויתרנו זו על זו בהיבט הרשמי והממוסד שלה.
זה לא שחזרתי לעבוד במשרה מלאה יום אחרי הלידה.
גם לא יומיים.
אבל חודש אחרי הלידה התחלתי לחזור לעניינים, בקצב שלי, ובאופן שנכון ומתאים לי ולמשפחתי –
זו פריווילגיה של עצמאיות וגם באסה של עצמאיות – את מנהלת לעצמך את הלו"ז בעסק, לא חייבת לאף אחד דין וחשבון בעסק, מקבלת החלטות בלעדיות בעסק, אבל לטס פייס איט – את העסק.
כל העסק. ולכן את לא באמת יכולה להתנתק ממנו לתקופה כזו או אחרת.

אין לך מחליפה שחפפת במשך חודש (ובסתר ליבה חומדת לך את התפקיד ומייחלת שלא תשובי לעולם מחופשת הלידה, או שתעשי שני ילדים ברצף. גם שלושה זה בסדר מצידה), אין לך בוס שיכול לקבל החלטות במקומך ולפעמים אין לך יכולת גם להתרחק יותר משלושה צעדים מהמשרד כי כמו עצמאיות רבות גם את עובדת מהבית.

נעים מאוד, רגשות אשם
אז גם אני חוזרת לעבודה, וכשאת אמא לאפרוח קטנטן ומוגז זה קשה מנשוא ומבורך ברמות בעת ובעונה אחת.
מבולבלים? גם אני!
כי זה אולי לא נעים להודות שחור על גבי אינטרנט אבל אני בעד האמת, גם אם היא לא מאוד חיננית או מחוטבת ברמת 90-60-90 של פוליטיקלי קורקט;
להיות 24 שעות עם תינוק על הידיים זה קשוח וקשה וחונק,
ולעשות את זה כשהגוף שלך עוד מתאושש מתופת פנימית וחיצונית זה כואב,
ולנסות להבין ולתת מענה לצרכיו הלא בהכרח ברורים זה מתסכל –
כי ילדים לא מגיעים עם הוראות הפעלה, ובנינו – גם אימהות לא.

צילום: דליה שחר
צילום: דליה שחר

ומה לגבי היציאה לעבודה? לצאת לעבוד זה משחרר ומזכיר לך שאת יודעת עוד כמה דברים מעבר לאיזה חיתול סופג הכי טוב ואיך להוריד כתמי פליטות; את פוגשת אנשים שמכירים ביכולות והכישרון שלך, שמאתגרים את צורת החשיבה שלך, הידיים שלך ברשות עצמך ויותר מהכול – את יכולה לשתות כוס קפה מהתחלה ועד הסוף, בטמפרטורה הנכונה. הנכונה!

זה מקסים ומעורר ברמה משחררת אנדורפינים כאילו זה עתה סיימת לדווש על אופנייך בצוקי מנרה (למרות שאין לך בכלל אופניים ומעולם לא היית בצוקי מנרה), אבל אז, ממש כשאת בהיי ובשיא ומדמיינת את הפס קול של רוקי בראשך מתגנבים להם המציקים האלה,
אלה שלא מרפים
ולעולם לא ירפו –
רגשות האשם.
היוש חמודה, מה בדיוק את עושה? את נהנית? את מרוצה מעצמך?
הופ הופ הופ, הולד איט,
באיזה קטע בדיוק?
יש לך תינוק קטנטן ואת חוזרת לעבוד?
את חייבת, בטח חייבת כי יש לך גור אדם שתלוי בך וצריך שתהיה הכנסה כדי לתחזק ולתפעל בית, וצריך שאמא תגשים את עצמה כי אמא טובה היא אמא שטוב לה, אבל רגשות האשם ממשיכים בנחרצות – מה איתו? מה עם האפרוח שלך? גם הוא חייב, בטח חייב, חייב את אמא! ואמא יש רק אחת אז לאן בדיוק את הולכת?
לאיבוד.
כלומר כמעט.

צילום: דליה שחר
צילום: דליה שחר

לבקש, להתחדש, לשאוב
אי אפשר באמת להיפטר מרגשות האשם, הם כמו ההורה המלווה של ההורים, וכמו איבר נוסף בגופה של אמא, שמתמקם בדיוק במקום שממנו יצאה השלייה. הם נחים להם בסבבה וצצים מדי פעם, מצטרפים לתחושות מעיקות, חרדות ופחדים. אבל אפשר להשתיק אותם, להתכונן לבאות, לדעת שהחזרה לעבודה יכולה להיות מבורכת אם רק תתכונני אליה.
איך עושים את זה? זה לא כזה מסובך, בטח לא כמו לידה.

בהיבט הנפשי:
דברי על זה
לשחק אותה נינג'ה זה כל כך 1998, למה להתעלם ממה שקשה, מעליב או מציק? למה לשדר כל הזמן שהכול בסדר איתי? מה אני רובוט? אפילו האיי רובוט שלי שהוא הכי רובוט שיש מפשל פה ושם (ושם, פספסת שם, וגם פה. ושם).

תבקשי עזרה
יש רגעים שאני תוהה עד כמה זה בסדר לבקש עזרה משליח של פיצה, אבל אם נוריד את תחושת המצוקה הרגעית (שחוזרת על עצמה באזור 19:00 בערב בואכה זמן מקלחות), יש הרבה דברים שאפשר לצפות מראש. אז בקשי עזרה. זה לא הופך אותך לאמא פחות טובה.

בגזרת החומר:
הצטיידי בפרטי לבוש חדשים
כבר הובהר שגופך עבר חתיכת טראומה, המידות השתנו ומה שהיה נעים ונוח אז אולי לא נוח או מחמיא היום. אל תוותרי על מלתחה הולמת לחזרה לעבודה, ויותר מכול אל תוותרי על חזייה טובה – כי גם הפרונט עבר סוג של סחיטה, או על כל מה שב"סייל" – כדי שהכיס לא יעבור סוג של סחיטה.

ושאבת בששון
זוכרת את החזייה הטובה מהסעיף כאן למעלה? יופי, כדי שהיא לא תקרוס (ואנחנו יודעות שאחרי כמה שעות זה אפשרי), הצטיידי במשאבת חלב טובה. נכון, יהיו מי שישוו את שאיבת החלב לעינוי סיני, אבל מתברר שהתקדמנו מימי סין העתיקה ויש היום בשוק לא מעט אופציות ידידותיות למשתמשת. אני מחוברת, תרתי משמע, לאמנדה (שהיא בעצם משאבת אמדה אבל בתור הבסטי שלי הייתי חייבת לתת לה שם). כבר בימים הראשונים הופתעתי לגלות שהחיבור ביני לבין הלקטליין הדו צדדית שלי יכול להיות הדוק ביותר, ולא רק בגלל שיש לה חתיכת וואקום ומהירות תגובה בכמה דרגות שונות, אלא כי היא מקלה לי על החיים ועל המצפון (ואם הוא מתעורר בעניין הילדים זה באמת עינוי סיני).

האפרוח שלי עוד קטנטן, ואני קשורה אליו ברמות שלא ידעתי שאפשר להיקשר לילד שלישי. יש לנו עוד חיים שלמים לפנינו שהתחילו כשהוא נוצר לי בבטן, אותה בטן שקוראת לי עכשיו לחזור אל עצמי ולמצוא את עצמי כדי שלו תהיה אותי, את אמא.
לא אמא במשרה חלקית,
אמא מלאה.

הכתבה נכתבה בשילוב משאבות אמדה. לפרטים נוספים על משאבת אמדה לחצי כאן.


נועה הנדין, כותבת, בלוגרית ובעלת עמוד הפייסבוק חיים של אמא. לכל הטורים של נועה הנדין לחצו כאן.

ameda 960/180
טורים אישיים   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


ameda 960/180