יו יו 2018 גדול
Share on FacebookPin on PinterestEmail this to someone
הורים וילדים

איך תגיבי כשהילד שלך יספר לך שנשבר לו הלב?

מודה. מהרגע שנולדו לי הילדים, לא ישנתי לילה אחד כמו שצריך. ולא מפני שהם קמים בלילה מגזים, שיניים, פיפי, חלום בלהות או סתם רצון להתכרבל יחד במיטה של ההורים, אלא משום שברגע שהפכתי לאמא התחלתי לישון עם חצי עין פתוחה. מדאגה.

אני לא יודעת איך דווקא אני, שלפני שילדתי הייתי בחורה קלילה ואולטרה-קולית, כזו שלא מתרגשת מכלום ואף יוצרת דרמות ויוזמת משברים רק כדי להפיג את השעמום הזוגי, דווקא אני לא מצליחה לישון לילה אחד שלם נטול חרדות. ויש לא מעט לילות שבהם אני בוהה בשמים החשוכים וסופרת כוכבים בלי להצליח לסלק את הפחדים.

השבוע שוב גיליתי על עצמי כמה שאני כבר לא קולית בלשון המעטה. הבן שלי התיישב על הדשא בפינת הכביש ומירר בבכי. "מה קרה?", שאלתי בבהלה, מתיישבת לידו ומתנשפת בכבדות אחרי שרדפתי אחריו דקות ארוכות באופניים.

"אני מוחק את עודד מרשימת החברים שלי! אם הוא לא אוהב אותי אני לא אוהב אותו בחזרה!", הוא הניח את ראשו על כתפי, מנגב עליי את דמעותיו הזולגות ומתייפח (אין ספק שאת החוש הדרמטי הוא ירש ממני). עשר דקות לפני כן יצאנו בערב, לפני שהחשיך, לסיבוב אופניים והוא פגש במקרה חבר מהגן. רכבנו כולנו רחוב אחד יחד עד שהחבר, איך להתנסח בעדינות, לא ממש שם עלינו והמשיך הלאה בזריזות והבן שלי רוכב אחריו בקושי רב, רחוב אחר רחוב, וצועק לו "עודד, חכה לי", ואילו החבר, בתמורה, מגביר את קצב מהירות רכיבתו ונעלם אל האופק בחוסר אכפתיות ובצחוק מרושע (טוב, יכול להיות שאת הצחוק המרושע אני דמיינתי).

צילום ביתי
צילום ביתי

"דוקר לי הלב מעצב, אני לא יכול לנשום, אמא, תרגישי". הוא לקח את ידי והצמיד אותה אל לבו. "אמא, את מרגישה את הכאב? את מרגישה שנשבר לי הלב?", שואל אותי הקטן כשידי עדיין מונחת על חזהו, מסוגלת לחוש את פעימות לבו שדופקות בחוזקה. והרגשתי. הרגשתי את הכאב שבעתיים ממנו.

הבטתי בו מבולבלת, מנסה לברור את המילים הנכונות כי הרגע שחששתי ממנו הגיע, הרגע שבו שברו לבן שלי את הלב. זה היה מוקדם מהצפוי ולא בדיוק כפי שדמיינתי שזה יקרה אבל זה קרה וכל מילה שאגיד תהדהד לנצח כי זה רגע חשוב בחייו. הרגע שבו נשבר לו הלב לראשונה. אבל במקום לומר לו משפט מעודד וחכם, כזה שייקח איתו הלאה לחייו הבוגרים, חיבקתי אותו חיבוק חזק וניגבתי על חולצתו את דמעותיי בלי שיבחין שגם לי נשבר הלב, ושנינו נשכבנו מותשים על הדשא, בהינו בשמים החשוכים וספרנו יחד כוכבים.

הורים וילדים   תגיות:
תגובות

NEWSLETTER

בואי גם, מה איכפת לך?


צ'ארלי בננה 180_960
דילוג לתוכן